לפני 9 שנים הייתה הפעם האחרונה שהשתתפתי בטקס שבועות המסורתי הקיבוצי. אנחנו לא א'נשים של טקסים – האיש ואני, וגם הצוציק לא. זה חגיגי אבל רועש וצפוף ומרעיש. אז פחות.

אבל לפני 9 שנים היינו חלק מטקס השבועות, כי חוץ מהצגה של ביכורי הענפים השונים, נהוג להציג גם את התינוקות שנולדו במהלך השנה (מהשבועות הקודם ליתר דיוק), וצוציק שהיה אז בן פחות מ-4 חודשים עמד בקריטריון. אז עלינו לבמה עם עוד הורים ותינוקות מהשנתון ומילאנו חובתנו הייצוגית לקיבוץ.

מאז לא הרגשנו צורך/רצון להשתתף בטקסים, וגם הצוציק פחות מחבב. אבל קשה להתעלם מחגים בקיבוץ. יש תכונה באוויר, יש צוותי תכנון, יש מודעות ליד הכלבו, יש במות, חזרות, זה באוויר.
ושבועות – הוא באוויר ממש, שם ליד סוכות, במקום של כבוד בטופ של החגים הקיבוציים, החקלאיים.
תפאורת הבלות (בתמונה), הגאווה בתצוגת התוצרת של כל ענף, הריקודים, השירים, שיירת הטרקטורים שהופכת לריקוד טרקטורים, הבגדים הלבנים והזרים על הראשים, הריח באוויר שבין האביב לשרב – חגיגה של כאן ועכשיו.

בכל שנה התנועה הקיבוצית שולחת טבלה ובה מספר התינוקות שנולדו השנה בכל קיבוץ (שבחר לדווח), ולפעמים למי שרואה מהצד זה נראה כמו תחרות אחת גדולה – מי הקיבוץ הכי פורה השנה? אני לא בטוחה אבל נדמה לי שמעגן מיכאל הופיע בראש הטבלאות בשנים האחרונות, אבל זוכרת את הפרסומים על עליה במספר התינוקות שנולדו בעוטף. זה נשמע נורא למי שמביט מהצד, ספירת התינוקות הזו, אבל זה מצביע על יציבות ועל ביטחון ועל עתיד. ילדות'ים זה בסופו של דבר העתיד.

אולי לכן, מועקת השנה הזו התנקזה לי לתוך הימים האלה. המחשבה על הקיבוצים המפונים, הקהילות המתפוררות שמפוזרות ולא חוגגות ביחד, החקלאות הקורסת, השרופה, זו שמרקיבה על העצים ובשדות, מסורות של שנים של חגיגות מקומיות – הפכו לזכרונות. קיבוצים שסופרים מצבות של מוות במקום עריסות של חיים. רסיסים של זכרונות מימים אחרים.

בקישור כתבה מ-YNET על שבועות לפני שנתיים – https://www.ynet.co.il/news/article/rj900s11foc#!/replace